צילום: נמרוד סונדרס

כתיבה: עֹז תלם

השנה תחגוג ארצות הברית 240 שנות עצמאות. לאורך שנותיה התעצבו באומת המהגרים הגדולה מנות רבות ויחודיות, שהפכו בתורן לבנות בית אצל משפחות בכל רחבי המדינה. לקראת ה-4 ביולי, הנה ארבע מנות אמריקאיות שהפכו לקלאסיקה בארה"ב ומחוצה לה.

פנקייק

הסיפור של מאכל בוקר מהולל זה הוא בבואת הסיפור של ארצות הברית. כמעט מכל מקום ממנו הגיעו אליה מהגרים, הם הביאו איתם סוג של פנקייק, כלומר עוגות מהירות שמכינים במחבת. הצרפתים הביאו את הקרפ, הסלאבים (אזור רוסיה של היום) את הבליני, הסקוטים הביאו עוגת שבולת שועל, ואפילו האינדיאנים המקומיים היו מכינים עוגות תירס בעלות אופן הכנה דומה.

לאורך המאות ה-19 וה-20 הפנקייק שאנו מכירים היום, שמכיל חלב, ביצים וקמח תופח, נהיה פופולרי בבתים רבים, והיה המאכל הראשון שילדים למדו להכין בעצמם, בזכות קלות ההכנה: יוצרים בלילה, יוצקים ממנה למחבת, וכשרואים בועות אפשר להפוך אותה ולטגן על הצד השני.

הפנקייק עוגן בתרבות הפופולארית, עם סדרות שמציגות ערימת פנקייקים שמוגשת בארוחת הבוקר (למשל איש משפחה) או דמויות כמו הרוצח הסדרתי דקסטר שמתמחות בהכנת פנקייק עם אוכמניות. תנו לנו קצת סירופ מייפל איכותי מעל ואנחנו שמחים.

צילום: נמרוד סונדרס

סליידרס

הסליידרס הם האחים הקטנים של ההמבורגר: קציצות בשר קטנות שנמצאות בלחמניות קטנות ומוגשות לרוב בשלישיות.

את השם (מחליקים, בתרגום ישיר) יש המייחסים להמבורגרים השמנוניים שהגישו בצי של ארצות הברית בשנות ה-40. יש הטוענים שזה מכיוון שההמבורגרים היו כה שמנוניים שהם היו מחליקים כאשר הספינה נעה מצד לצד, ואחרים מכיוון שהיו 'מחליקים' טוב בגרון.

את מקומם בתרבות הפופולרית תפסו בזכות רשת ההמבורגרים ווייט קסטל (White Castel), שפעילה עוד משנות ה-20 של המאה הקודמת. בזמן שבורגר קינג ומקדונלדס חשבו בגדול (מק רויאל, וופר), בווייט קסטל הפכו את הסליידרים הקטנים לאטרקציה העיקרית בתפריט. זו אמנם לא זכיינות מקדונלדס אבל עדיין מדובר בהמבורגרים הטעימים ביותר שתוכלו למצוא.

גודל ההמבורגר והלחמנייה היה בדיוק 2.5 אינץ' (6.25 ס"מ) ומחירים נשאר זול במיוחד (10 סנט) במשך שנים רבות. אתגרי אכילה נוצרו סביבם, ואחד אף הונצח לעד בסרט הארולד וקומאר הולכים לווייט קאסטל (ראו לעיל).

צילום: שרית גופן

סלט קיסר
סלט הקיסר הוא לא יותר מאשר חסות טריות מעורבבות עם קרוטונים ורוטב קרמי שמכיל גם אנשובי. זוהי מנת חובה שמעטרת תפריטים של מסעדות רבות, ועשתה את דרכה לאט ובבטחה אל לב המיינסטרים.

למרות מה שהשם מרמז, אין לסלט קשר ליוליוס, אוגוסטוס, או כל קיסר רומאי אחר. הוא עורבב לראשונה דווקא במקסיקו, במסעדה של שף בשם סיזר קרדיני.  לפי הסיפור המפורסם, היה זה ערב לחוץ במסעדה של קרדיני בטיחואנה (למה טיחואנה? כי בארצות הברית בשנת 1924 אסור היה להגיש אלכוהול. במקסיקו כן, והיא שפעה תיירות אמריקאית שצמאה לטיפה המרה), ולקראת סוף היום נכנסו אליו סועדים רעבים. כמעט ולא היה לו מה להגיש להם: נשארו לו רק חסות, שמן, כמה ביצים, לחם ישן ושימורי אנשובי, ומהמרכיבים הפשוטים הללו הוא רקח סלט מגניב.

בשנות ה-70 נהוג היה להגיש את הסלט לצד השולחן: חלמון ביצה היה נשבר אל קערת עץ רחבה, ואליו היו מצטרפים שאר מרכיבי הרוטב: אנשובי, שמן, חומץ כלשהו ולעתים גם חרדל וגבינת פרמז'ן. אל הרוטב היו מוסיפים עלי חסה טריים, מוסיפים קרוטונים פריכים ויאללה לאכול!

Dave Crosby, flickr

דונאטס

דונאטס הם המאפה האהוב ביותר על הומר סימפסון ועל שוטרים בסרטים וגם במציאות, סוג של סמל לאוכל האמריקאי והתאווה לסוכר, קמח לבן וכמובן טיגון עמוק. לפי השף אלטון בראון, שחקר את נושא הדונאטס לתכנית בסדרה שלו Good Eats, סופגניות בצק עם החור במרכז הפכו לפופולריות כאשר מכוניות הפכו נפוצות באמצע המאה הקודמת, ואפשרו גישה מהירה ונוחה לחנויות דונאטס פינתיות.

בראון מציג 2 סיפורים פופולאריים על מקור החור שבמרכזן: אחד על סופגניה שנוקבה על ידי חץ אינדיאני, שני על עוגה שננעצה בהגה של ספינה במהלך סערה. לפי בראון, סיפורים אלו אמנם יפים אך מוגזמים, והמקור האמיתי של הדונאטס הוא בחברת אופים יוצאי גרמניה שהתיישבו בפנסילבניה, ופיתחו מאפים רבים שתפסו ברחבי ארצות הברית.

בכל מקרה, היום רשתות דונאטס הן חלק מהתרבות והשגרה האמריקאית, ואנחנו בעיקר אומרים תודה שבארץ מכינים אותן רק בימי החנוכה.